קדחת קרציות
מאמרים
גורם המחלה הינו חיידק המועבר ע”י הקרצית הנפוצה בארץ. מספיקה קרצית אחת להעברת המחלה.
המופע הקליני משתנה מכלב לכלב – יש כלבים שהתלונה אינה ספציפית אך הבעלים חושבים שהכלב לא בסדר – חלש, לא מסיים את מנת האוכל היומית, פחות שמח לטייל.
לחלק מהכלבים מופע יותר מחשיד – דימום ממקומות מסויימים בגוף – לדוגמא מהאף או בצואה שנובע מפגיעה ביכולת קרישת הדם הראשונית בשל ירידה במספר לוחיות (טסיות) הדם.
שלבי המחלה של קדחת קרציות בכלב נחלקים לשלושה:
1. שלב אקוטי בשלב זה אנו עשויים להבחין בחולשה, ירידה בתיאבון, חום, דיכאון, נפיחות בקשרי לימפה, גודש בלחמית וייתכנו דימומים ספונטאניים מהאף או ממקומות אחרים. זהו השלב בו החיידק מתרבה ומתפשט בגוף.
2. שלב סב – קליני בשלב זה, העשוי להימשך חודשים עד שנים, לא נבחין בד”כ בסימני מחלה. בבדיקות דם ניתן לראות ירידה בטסיות הדם (בעלות תפקיד בקרישה) ובתאי דם.
3. שלב כרוני התפרצות מחלה קשה. בשלב זה נהיה עדים לדיכאון, חולשה, הגדלת קשרי לימפה וטחול, אנמיה, שטפי דם גם בעין העלולים לגרום לעיוורון, בצקות ועוד. בבדיקות דם נראה ירידה בכל התאים המיוצרים במח העצם.
אבחון: וטרינר יוכל לזהות במשטח דם מחסור בטסיות הדם עוד בשלב הראשון.
יחד עם סימנים קליניים אופייניים מצב זה מחשיד לקדחת הקרצית.
לעתים ניתן לראות עדות לחיידק עצמו במשטח דם. קיימת ערכה לזיהוי נוגדנים בדם לקדחת הקרצית, אולם יש לזכור כי כל כלב שנחשף למחלה בעבר, גם אם היא אינה הגורם למחלה הנוכחית – ייצא חיובי בבדיקה זו, לכן יש לקחת בחשבון את תוצאות הבדיקה רק כחלק ממכלול האמצעים העומדים לרשותנו לזיהוי מחלה זו.
טיפול: למזלנו, במידה והוטרינר מזהה את המחלה כבר בשלב הראשון – ניתן לטפל בעזרת אנטיביוטיקה התוקפת את טפיל הדם ומחסלת אותו ברוב המקרים. ישנם מקרים בהם הטפיל “מתחבא” בגוף (בעיקר בטחול) ומתפרץ לאחר זמן מה על אף טיפול אנטיביוטי מתאים. אם המחלה הגיעה לשלב הכרוני, הטיפול כולל אשפוז וטיפול אינטנסיבי בנוזלים, מנות דם ותרופות. ברובם המוחלט של המקרים הטיפול בשלב זה אינו יעיל והמחלה קטלנית.
פרעושים וקרציות
כל מי שמחזיק בעל חיים בבית מכיר את התופעה המתחזקת בעיקר בקיץ-פרעושים וקרציות שבהעדר טיפול ראוי הופכים למטרד שקשה להפטר ממנו, לעיתים על בעל החיים ובמקרים קשים יותר גם בכל הבית.
פרעושים הם טפילים, הניזונים מדם בעל החיים הפרשותיהם נראות כמו נקודות שחורות (אם תרטיבו טיפה במים תוכלו לראות שהם דם שאותו מצצו מהכלב בעקיצתם). כאשר פרעוש עוקץ את הכלב הרוק שלו מגרה את האזור וגורם לכלב לנשוך את האזור הפגוע מה שיכול להביא לפציעות קשות ואף זיהומים. הפרעושים אומנם לא חיים על הכלב אך עולים עליו מספר פעמים ביום כדי ליזון מדמו
מלבד העובדה שהכלב פוצע את עצמו מהגירודים כאשר הוא נושך את עורו הוא גם בולע פרעושים ונדבק בתולעי מעיים
בנוסף לפרעושים יש גם את הקרציות, בדרך כלל הקרצייה עולה הכלב- מוצצת את דמו-נופלת-מטילה כ3,000 ביצים (כל זה תוך 3 שבועות)
הבעיה הנפוצה אצל קרציות והמדאיגה ביותר היא מחלת קדחת הקרציות, מחלה המסוכנת גם לנו בני האדם
מחלה המועברת בין כלבים שכאשר כלב הנושא את המחלה קרצייה ניזונה מדמו עולה לאחר מכן על כלב אחר וניזונה מדמו ומדביקה אותו.
אין הדבקה בין כלב לאדם אלא דרך קרציה נגועה שעולה על האדם וניזונה מדמו
הטפיל שמועבר ניזון מטסיות הדם של הכלב וגורם לבעיות בקרישת דם
הסימנים החיצוניים שנראה אצל הכלב הם: חוסר תאבון, בלוטות לימפה נפוחות, חום, עייפות ומקרים חמורים יותר דימומים מהאף, נקודות אדומות על הגוף ושטפי דם מפושטים על גבי העור
במקרה זה יש להגיע בהקדם לבדיקה אצל וטרינר לצורך אבחנה ע"י בדיקת דם וטיפול אגרסיבי של אנטיביוטיקה
ריבוי של קרציות ופרעושים יכולים לגרום לאנמיה קשה ואף מביאים להפרעה בקרישת הדם של בעל החיים
כיצד ניתן למנוע?
הטיפול בפרעושים מתחיל בניקוי יסודי של אזור המרבץ של הכלב על מנת להקטין את כמות הביצים והזחלים של הפרעושים-שאיבה של האזורים החשוכים יותר בבית (מתחת למקרר, המיטות, ספות וכדומה). לאחר מכן שימוש בחומרים מדבירים קוטלי זחלים (מומלץ להתייעץ עם מומחה בתחום ההדברה כדי למנוע מקרי הרעלה!). בנוסף, מומלץ לשים אמפולה נגד פרעושים אחת לשלושה שבועות
הטיפול נגד קרציות מלבד הדברה כולל קולר נגד קרציות (מומלץ להתייעץ בחנות חיות לגבי הסוגים השונים ומשך תוקפם)
חומרי הדברה שונים פועלים בצורות שונות – חלקם מתפשט על פני העור, (אמפולות וקולרים) חלקם נספג בדם דרך העור ולאחרונה יצאה סדרת מוצרים הניתנים לכלב בבליעה (כדור) עם יעילות ל 3 חודשים
תולעת הפארק
תולעת הפארק היא תולעת טפילית הנישאת על ידי פונדקאים שונים ועלולה לגרום לפגיעה חמורה ואף למוות אצל כלבים. כלביים אחרים כגון זאבים חשופים גם הם להדבקה
אורך התולעת הנקבה הוא כשבעה סנטימטר, הזכר קצר יותר ואורכו כשלושה סנטימטר
התולעת התגלתה בישראל לראשונה בסביבות שנת 1994 בפארק הספארי ברמת גן, ולאחר מכן גם בפארק הירקון ובפארק הלאומי ברמת-גן, ומכאן שמה העברי
תולעת הפארק נפוצה באזורים בעלי אקלים חם. בשל כך היא נפוצה בדרום אמריקה, אפריקה, המזרח התיכון ודרום מזרח אסיה
הדבקה :כלבים אוכלים את שלב הזחל של התולעת שנמצא בפונדקאים ראשוניים. ההדבקה העיקרית נעשית לאחר בליעת חיפושיות זבל, אך יכולה להתרחש לאחר אכילת בעלי חיים אחרים אשר אכלו את החיפושית (כגון מכרסמים, לטאות או ציפורים). הזחל יוצא מגוף החיפושית אל קיבת הכלב ומשם למערכת הדם. באמצעות מערכת זו התולעת מגיעה לאבי העורקים, שם הזחל עלול לגרום לקרעים שמובילים לדימום ואף למוות פתאומי. בעזרת מחזור הדם של הכלב, התולעת מגיעה תוך מספר חודשים לאזור הושט, מתמקמת שם, עוברת לשלב הבוגר ומטילה ביצים. הביצים מופרשות בצואה של הכלב, וזאת נאכלת על ידי חיפושיות זבל, וחוזר חלילה. מחזור זה יכול להמשך כ 6 חודשים
סימנים קליניים-כאשר התולעת ממוקמת בוושט, היא מתחילה ליצור גושים גדולים (גרנולומות) בוושט של הכלב הנמצא בבית החזה. גושים אלו מקשים על הבליעה ולעתים על הנשימה, לפיכך הסימנים העיקריים להידבקות כלב בתולעת הפארק הם שיעול, הקאה ופליטת מזון. סימנים נוספים כוללים חולשה, ריור וקשיי בליעה
הגרנולומות בוושט הכלב יכולות להפוך לגידול סרטני אשר מסוגל לשלוח גרורות (בשלב זה הסימנים יהיו ירידה במשקל והקאות או פליטות תדירות)
אבחון- ניתן לאבחן את המחלה על ידי מציאת ביצים של תולעת הפארק בצואת הכלב (עם זאת, רגישות השיטה אינה מספקת ודרושות בדרך כלל מספר דגימות לאישור הנגיעות). עם זאת, אי מציאת ביצים בצואה אינה שוללת נגיעות בתולעת
דרכי אבחון נוספות הן באמצעות צילומי רנטגן של בית החזה או אנדוסקופיה. צילומי בית החזה יכולים להעלות את החשד לקיום הנגיעות בתולעת הפארק כאשר רואים "גוש" או התרחבות באזור הוושט. כמו כן, לעתים ניתן לראות גם חיבור או תגובה בחלק התחתון של עצמות עמוד השדרה בבית החזה
אנדוסקופיה (בה מוכנס סיב אופטי עם מצלמה לוושט הכלב) היא דרך האבחון המועדפת לאישור הנגיעות בתולעת. זוהי גם הדרך היחידה לשלול נגיעות בתולעת או לבחון האם הגרנולומה הפכה לגידול סרטני (ע"י לקיחת ביופסיה בזמן האנדוסקופיה).
מניעה וטיפול -ניתן למנוע את המחלה על ידי שמירה על רמות גבוהות בדם של חומרים ממשפחת האברמקטינים כגון דורמקטין. החומר ניתן לכלב על ידי בזריקה על ידי הוטרינר ובאופן תדיר, והוא הורג את התולעים או הזחלים אם הם נמצאים בגוף. תהליך זה אינו מהווה חיסון אלא טיפול בלבד. בעבר חשבו כי החומר נשאר בגוף הכלב כחודש ולכן יכול למנוע הדבקה בתקופה זו. במחקרים שנעשו הוכח כי החומר נשאר בגוף זמן קצר משבועיים, אך עם זאת, טיפול סדיר כל חודשיים - שלושה יכול להפחית את רמת וחומרת ההדבקה (אך לא בהכרח ימנע אותה לחלוטין). במקרים בהם נמצא כי הכלב כבר נגוע בתולעת, ההמלצה היא על טיפול כל שבועיים לפחות לשישה טיפולים עוקבים
דרך נוספת להמנע מהמחלה היא לצאת עם מחסום (רסן) על פיו של הכלב , ולאסוף את גלליו על מנת למנוע הדבקה – נקיטת פעולות פשוטות אלו (שדרך אגב החוק מחייב בנקיטתם) ימתנו מאוד את התפשטות המחלה
חשוב לציין שישנם גזעיים, כמו שלטי, קולי, בורדור קולי שאסור לתת להם את הטיפול המונע בדורמקטין, משום שהוא עלול להיות קטלני עבורם. יש אפשרות לבצע בדיקה גנטית שתראה האם הכלב רגיש לטיפול או לא. קיימת תרופה אחרת בשם מילבמיצין המתאימה לכלבים מגזעים אלו אך, בשלב זה, היא אינה זמינה בישראל
כלבים בשיבה טובה
האם שמת לב לקצוות פרווה אפורות בסנטר או מסביב לאף? או שאולי כלבך קצת פחות גמיש כשהיה? או עיניים שפעם היו מבריקות הופכות כעת למעומעמות? כל אחד מהסימנים הללו עשוי להצביע על כך שכלבך נכנס ל"שנות הזהב" שלו
באופן כללי, כלב מעל גיל 8 נחשב כמבוגר, כשהמשתנה הוא גודל הכלב וגזעו. תוחלת החיים של כלבים מגזעים קטנים, לרוב, ארוכה יותר מגזעים גדולים. גורמים נוספים, המשפיעים על תוחלת החיים, הם משקל, תזונה וסביבה. כלבים מתבגרים במהירות במהלך השנתיים הראשונות לחייהם, ואז שוב, במהלך השליש האחרון לחייהם, כאשר כל שנת כלב מחושבת כחמש עד שבע שנים של אדם
תהליך זה השפעה רבה על הטיפול הוטרינרי לו הכלב זקוק. כשם שתינוקות זקוקים לביקורות רפואיות תכופות, כך גם גורים זקוקים לפחות לארבעה ביקורים אצל הוטרינר בשנת חייהם הראשונה, לשם בדיקות וחיסונים. הקבלה זו חוזרת בשלבי חייהם המאוחרים יותר. בדומה לאנשים מבוגרים, כלבים מבוגרים זקוקים לרמה גבוהה יותר של טיפול ודאגה, משום שהם הופכים פגיעים יותר לבעיות בריאותיות שונות, ומגיבים באופן שונה ללחץ, תרופות, וגורמים סביבתיים שונים
סימני הזדקנות
בעוד שסימני הזדקנות כמו פרווה אפורה מסביב לאף ופעילות מואטת קלים לזיהוי, סימנים אחרים אצל כלבים הם פחות בולטים. רוב השינויים נוטים להיות הדרגתיים, ולכן דרושה עין מקצועית לזיהוי מה שעלול להוות סימן מקדים למחלה או לבעיה רפואית. חשוב לטפל בשינויים אלו במרפאה וטרינרית על מנת לעזור לכלבים ליהנות מאיכות חיים בשנות חייהם המתקדמות
הסימנים למחלות הקשורות להזדקנות בכלבים מתחלקים לשלוש קבוצות: שינויים פיזיקליים, שינויים מטאבוליים ושינויים התנהגותיים. שינויים פיזיקליים יהיו צליעה או יציבה נוקשה מדי, הפחתה בראייה ובשמיעה, בעיות שיניים וריח פה רע, זיהומים ודלקות בתדירות גבוהה ו/או בעיות עיכול. שינויים מטאבוליים עשויים להיות הוספה או הפחתה במשקל, שינוי במראה (עור ופרווה, איבוד מסת שריר), שינויים בהרגלי האכילה או השתייה, מתן שתן מוגבר ו/או עשיית צרכים בבית. לבסוף, שינויים התנהגותיים יהיו פעילות מופחתת, אינטרקציה מופחתת עם בני המשפחה, קבלת פנים פחות נלהבת בהגיעך הביתה, שינה מוגברת, או שינה במהלך היום, ועירנות בלילה וכן בלבול או חוסר אוריינטציה (הכלב "הולך לאיבוד" בבית או בחוץ)
טיפול מקדים
לכלבים מבוגרים צרכים שונים ולכן יהיה זה לרווחתם באם יקבלו טיפולים ובדיקות המותאמים לצרכיהם. זו הסיבה לכך שיש לקבוע כללי יסוד להערכת השינויים, לפני שהכלב מגיע לזקנתו. לדוגמא, בדיקות דם ושתן מומלצות מאוד לפני ניתוח ולפני מתן תרופות מסוימות, אשר מצריכות בדיקת מצב הכבד, הכליות או הלב
קביעת תור לבדיקה פיזיקלית פעמיים בשנה לכלב המבוגר הינה צעד חשוב ביותר, מאחר וכלבים מזדקנים בכל שנת אדם בחמש עד שבע שנים. כשם שבדיקות רפואיות ובדיקות מעבדה הינן תכופות יותר בגיל המעבר אצל אנשים, כך יש לנהוג בכלבים המגיעים לגיל שמונה, ולתת להם תשומת לב מיוחדת, החשובה מאוד בזיהוי מוקדם של מחלות
במהלך הבדיקות השגרתיות חשוב הדיווח על כל שינוי בריאותי או התנהגותי שבעל הכלב הבחין בו. במהלך חיי הכלב בעליו הוא השופט הטוב ביותר את השינויים המתרחשים, ומהווה את מקור המידע החשוב ביותר להיסטוריה הרפואית של הכלב
מספר בדיקות שכיחות אצל כלבים מבוגרים
-
בדיקה פיזיקלית: כוללת בדיקת מראהו של הכלב, חום, משקל, לב, ריאות, אוזניים, עיניים, שיניים, עור ובלוטות הורמונליות
-
ספירת דם מלאה: בדיקה זו מסייעת באבחון זיהומים, אנמיה, סרטן, בעיות קרישה, ומספקת תמונה רחבה על מערכת החיסון של הכלב
-
בדיקת דם כימית: נועדה להעריך את תפקודי הכבד, כליות, לבלב, ואיברים נוספים
-
בדיקת שתן מלאה: נועדה לאבחון דלקות שתן ותפקודי כליה
-
בדיקת צואה: דגימת צואה תבדוק נוכחות של טפילים ובקטריות
-
בדיקות נוספות כגון צילומי רנטגן, אקו לב, אולטרסאונד, בלוטת התריס ובלוטת יותרת הכליה, לחץ דם, תפקודי כבד, לבלב ומעיים יומלצו על ידי הוטרינר המטפל על פי הצורך
תזונה בגיל הזהב
כולנו מכירים את הביטוי: "אתה מה שאתה אוכל", וביטוי זה נכון גם לכלבים. בריאותו של הכלב מתבטאת בתזונתו. כיום מוסכם כי תזונה הינה הגורם המשמעותי בבריאות הכלב המבוגר. בנוסף, הצרכים התזונתיים של כלבים משתנים עם השנים. בעוד שהשמנת יתר הינה בעיה נפוצה אצל כלבים, הנטייה להשמנה נפוצה ביותר אצל כלבים מבוגרים בשל פעילות מופחתת ותצרוכת אנרגטית יומית נמוכה
השמנת יתר מעלה את הסיכון למחלות קשות ובעיות בריאותיות, כגון: סכרת, הפרעות לב ונשימה, ובעיות שרירים ומפרקים. למרות שישנם מצבים בריאותיים, אשר עלולים לגרום להשמנת יתר (בעיקר מחלות הקשורות לחילוף חמרים), הסיבה העיקרית להשמנת יתר הינה האכלת יתר. כשם שחילוף החומרים של כלב מואט, כך גם התצרוכת הקלורית יורדת. אם לא נתאים את כמות האוכל לצרכיו של הכלב, סביר להניח שמשקלו יעלה
באופן כללי, תכנית להורדה במשקל של כלב מבוגר כוללת את הצעדים הבאים
-
הגבלת כמות הקלוריות הנצרכת
-
חלוקת כמות המזון היומית לשתיים עד שלוש ארוחות, אשר מעלה את כמות האנרגיה, המשמשת לעיכול
-
פעילות גופנית
-
שינוי התנהגותי, לצורך מניעת חזרת המשקל שירד. פעילות יומיומית תעזור לכלב לשמור על המשקל מאוזן
בחירת מזון לכלב מבוגר נעשתה קלה יותר, הודות להתפתחויות בשנים האחרונות בתזונת מבוגרים. המזונות לכלבים המבוגרים מכילים כעת פחות קלוריות, יותר חלבונים, נוגדי חמצון וויטמינים בצורה מאוזנת, המספקים את הצרכים התזונתיים של כלבים מבוגרים
שעת כושר
טיול יומי בפארק חשוב מאוד לכלב המבוגר לצורך שמירה על משקל תקין וכושר טוב. פעילות גופנית מגבירה את הניצול האנרגטי, ומעודדת שריפת קלוריות יעילה. כמו כן, פעילות גופנית מחזקת את השרירים. לפני תחילת תכנית פעילות עם כלב, יש לבדוק מול וטרינר כי התכנית מתאימה למצבו הגופני. יש להתחיל בהדרגה על ידי הליכה איטית של כעשר דקות ביום עם הכלב. לאחר כשבוע יש להאריך את זמן ההליכה ל- 15 דקות ביום. ניתן להאריך בהדרגה מדי שבוע את זמן ההליכה עד ל- 30 דקות ביום, תוך התחשבות במצבו של הכלב
בעלי החיים שלנו והקיץ הישראלי
אוטוטו מתחיל הקיץ המביא אתו ימים חמים ולחים. עלינו להיות מודעים לדרך בה בעלי החיים מתמודדים עם התנאים הקשים בעונה זו
הידעתם כי כלבים וחתולים אינם מזיעים? חתולי הבית פחות חשופים לחום (בהמשך נגיע לחתולי הרחוב) אבל הכלבים שיוצאים לכמה טיולים ביום לא תמיד מתמודדים עם החום והלחות
בימים חמים הגוף שלנו, בני האדם, מתמודד עם החום בסביבה ע"י מנגנון ההזעה. החום שמצטבר בגוף מופרש ע"י בלוטות הזיעה מחוץ לסביבה הפנימית ומשם מתנדף.
לכלבים אין בלוטות זיעה! הם משתמשים במנגנון הלחתה – זאת אומרת שהחום המצטבר בגופם מועבר לאדי הנשימה והגוף פולט אותו לאוויר ע"י פעולת הנשיפה
אבל בימים חמים ולחים בכל שאיפה הכלב מכניס לגופו בחזרה מהחום שבסביבה ולכן מרווח הצינון שלו קטן מאוד
בנוסף - חום גוף נורמלי של כלב נע בין 38.5 ל 39 מעלות, הגוף מכוסה כולו פרווה, וכל מאמץ גופני בשעות החמות מקרב את הכלב לעבר מכת חום
כשחום הגוף מגיע ל 42 מעלות מתחיל תהליך של בצקות במוח, אי ספיקת כליות ועוד תהליכים והתוצאה היא בדרך כלל קטלני
הרגישים ביותר הם הכלבים הפחוסים (פקינז, בולדוג, בוקסר...) כי קשה להם יותר לפזר חום בנשימה. לכן מומלץ להימנע מטיול ארוך בשעות החמות , ואם הכלב מתלווה אלינו ליום שלם מחוץ לבית לדאוג לו לצל ומיםבמקרה והכלב מראה סימני מצוקה (אפאטיות , אי יכולת לעמוד על הרגליים, טישטוש...) בתור עזרה ראשונה יש לנסות לקרר את חום גופו
בבית – אמבטיה / מקלחת מים קרים , להתארגן מהר ולרוץ לוטרינר
בחוץ – למצוא צינור / ממטרה ולהגיע בהקדם לטיפול וטרינרי
דבר נוסף שצריך להקפיד עליו – להימנע מהליכה על אספלט לוהט – תמיד מגיעים אלינו למרפאה כלבים עם כוויות בכריות כף הרגל שבמשך כמה ימים לא מסוגלים ללכת כי כואב להם
חתולי רחוב – מלחמת ההישרדות שלהם הרבה יותר קשה – אם תזכרו – פשוט להניח קערת מים מחוץ לבית, בצל, ולהקל עליהם במעט את חום הקיץ
כמובן שתספורת עוזרת מאוד לבעלי החיים להתמודד עם החום , ומגבירה מאוד את יעילות חומרי ההדברה שבעונה זו חובה להשתמש בהם – אבל זה כבר נושא למאמר בפני עצמו
גור חתולים בבית
התפתחות גורי חתולים מקבילה להתפתחות גורי כלבים וכוללת בתוכה כמה שלבים חשובים, השלב הראשון מתחיל בגיל 4 שבועות כאשר הגור מתחיל לפתח התנהגויות עצמאיות, קשר ואינטראקציה עם בני האדם הסובבים אותו, מגיל 4 שבועות יתחיל החתלתול להגמל מחלב (סוף התהליך בגיל 7 שבועות), עשיית צרכים עצמאית מתחילה בגיל 5-6 שבועות, והחתלתול יתחיל לחפש מקומות רכים/חוליים על מנת לקבור את צרכיו (התנהגות זו היא מולדת ולא נרכשת.
התנהגות משחק מתחילה ברדיפה, התחבאות, קפיצה על אובייקטים נעים ולקראת גיל 8-12 שבועות קורדינאציית עין-יד מגיעה לשיאה והחתלתול יפתח רצון לשחק גם אובייקטים המחקים טרף (צעצועים למיניהם), ויותר ויותר עם אחיו החתלתולים האחרים, לאחר מכן מתחיל הרצון לשחק לרדת והמשחק הופך בעצם לרצון לאכול טרף, חשוב מאוד להבין כי גורים נושכים כי ככה הם לומדים.
מה זה חזק? ומה זה חלש? בסביבה הטבעית שלהם עם אחיהם הגורים נשיכה חזקה מידי תביא לתגובה "חזקה מידי" מצד הננשך, באם הגור שלכם נושך אתכם חזק מידי אמרו לו לא!! והחליפו את היד בצעצוע, השתדלו לא לשחק עם היד במשחקי "טרף".
אימוץ- חתלתולים נמסרים לבתים בסביבות גיל 6-7 שבועות, אבל מחקרים מוכיחים כי גורי חתולים שהיו במגע עם בני אדם מגיל צעיר יותר הראו התפתחות מוקדמת יותר (פתיחת עיניים, רצון למגע, רצון למשחק). תזונה היא עוד אספקט חשוב להתפתחות תקינה של החתלתול באם האם הייתה בתת תזונה הוגר נולד בתת תזונה, ולכן ויכול להיות שההתפתחות השכלית שלו הואטה או נפגמה, חתולים שהופרדו מאימם ואחיהם לפני גיל שבועיים יהיו ריגשית והתנהגותית לא מפותחים (פחדנים, אגרסיביים).
חברתיות- מחקרים הוכיחו כי היכולת של החתלתול להקשר חברתית הינה בחלון הזמנים בין 2-7 שבועות, לאחר מכן תהיה קבלה חברתית אבל לא הקשרות מלאה, ולכן באם יש לכם חתולים או כלבים בבית מוקדם טוב יותר ממאוחר, למרות שמנסיוני האישי גם חתולים בני 12 שבועות יצרו קשר טוב עם הלהקה שלי, ואימץ חתולים יחידני (כשאין בעלי חיים אחרים בבית) יכול להתבצע גם בגיל מאוחר מאוד (אפילו 4-5 שנים). שלושה טיפוסי חתלתולים קיימים:
1.חברותי, בטוח, משחק
2.ביישן, מפוחד, לא חברותי
3.אגרסיבי
הבאה הביתה – ההבאה רצוי שתתבצע במנשא חתולים (בכדי לשמור שהחתול לא יברח) ובהגיעכם הביתה שחררו את החתול בסביבה שקטה חשוכה מעט, יחד עם קערת אוכל, קערת מים, ארגז צרכים, ומיטת חתול (אפשר תמיד לשים ארגז ירקות עם כמה חולצות ישנות). יש להסיר סכנות מאותו איזור (כבלי חשמל, אגרטלי מים) ולסגור מקומות צרים בהם יבחר החתלתול אולי להתחבא מכם. תנו לחתלתול את הזמן להתאקלם ואל תאיצו בו להתקרב אליכם, זה זמן טוב לקרוא עיתון או ספר להקשיב לדיסק החדש שקניתם, החתלתול סקרן מטבעו ויבחר ברוב המקרים להתקרב ולרחרח אתכם, צעצועי "טרף" (חכה,עכברי משחק ) יכולים לשבור את הקרח בינכם, שכן אף חתול לא מסרב לצוד.
התאקלמות – דבר חשוב מאין כמוהו, גם באם החתלתול שלכם מרגיש בנוח במקום שלו אבל מפחד מכם לא השגתם את שרציתם, נסו להתחבר עם החתלתול שלכם במשחק, אוכל, בכדי לרכוש את אמונו, באם אתם עובדים שעות רבות מחוץ לבית, נסו לשחק עם החתלתול בבוקר לפני צאתכם לעבודה.
אוכל – חשוב לבחור לחתלתול אוכל מאיכות טובה, הוא בגיל החשוב והקריטי בחייו, תזונה טובה ומלאה תתן לגור את היכולת להתפתח ללא בעיה גם שכלית וגם פיזית, התייעצו עם הוטרינר שלכם על אילו מזונות הוא ממליץ, זכרו דבר אחד – לחתול מנגנון צמא לא מפותח ולכן כדי בנוסף לאוכל היבש (גרגרים) יש להגיש לפחות פעם ביום אוכל רטוב מקופסת שימורים, ומאידך חתול לא יכול לחיות רק מאוכל מקופסת שימורים שכן אלו מכילות כ-80+ אחוז מים ובכדי להשביע את רעבונו של החתול אתם צפויים להכנס להוצאה גדולה משתכננתם.
מים- ספקו לחתלתול שלכם מים טריים כל יום, ההמלצה היא להמנע מקערות פלסטיק ולהעדיף קערות קרמיקה או נירוסטה (לא שביר וקל לניקוי) ,מי ברז יספקו את החתול, אין צורך לתת לחתול מים מינרלים או מים מפולטרים
ארגז חול- החליטו מראש באם אתם מעוניינים בארגז פתוח או סגור (הריח לא מתפזר בדירה) ומקמו את הארגז במקום עם גישה טובה לחתלתול (באותו החדר שבו הוא נמצא מרבית היום), לא קרוב מדי למקומות עם תנועה רבה מידי בבית (מטבח,סלון) יש חתולים שהם בישנים... בחרו בקפידה את החול, ושאלו את הוטרינר על מה הוא ממליץ. ישנם המון סוגי חול בשוק (קריסטלי, מתגבש, חימר) אבל החשוב ביותר בבחירת החול הוא שהחתלתול שלכם יאהב אותו (המנעו מחול שעושה הרבה אבק שכן אבק זה גורם לגירוי בדרכי הנשימה של החתול).
מתקני גרוד /גזירת ציפורניים- מתקני גירוד הם השקט הנפשי שלכם ושל הסלון החדש שלכם, ישנם מתקנים מבוססי חבל וכאלו מבוססי קרטון, החתול יעדיף לגרד את ציפורניו על מתקן הגרוד, הקפידו להחליף את המתקן כשהוא בלוי. מגיל קטן עליכם להרגיל את החתול לגזירת ציפורניים שבועית, בקשו מהוטרינר להראות לכם איך לבצע פעולה זו ותגמלו את החתול לאחר ביצוע הפעולה בבית, כך הוא יקשר את הפעולה לדבר חיובי
מיאוווווווו
ארנבונים הם חיית מחמד נפלאה וכיפית אך בדומה לכל בעל חיים אחר, בטרם תאמצו, ארנבון מומלץ ללמוד אודות תנאי המחיה המומלצים, דרישות המזון והטיפולים המומלצים.
תוחלת החיים של ארנבון עשויה להגיע ל 10 שנים ומעלה ומשקלו של ארנבון בוגר עשוי לנוע בין 1 ק"ג ל 7 ק"ג בהתאם לגזע. ארנבונים הם טריטוריאליים מאוד ומצוידים בשלוש בלוטות ריח המשמשות לסימון הסביבה ולתקשורת בין פרטים.
תנאי מחיה:
ארנבונים נוחים מאוד לגידול בסביבה הביתית. הם ניתנים לגידול בכלוב, באופן חופשי בבית או בגינה. במידה ובחרתם בכלוב יש לבחור בכלוב המאפשר לארנבון תנועה רבה (לפחות שלוש קפיצות קדימה) ומאפשר עמידה על רגליים אחוריות מבלי שיגע בתקרה. יש להימנע מכלובים בעלי רצפת רשת היות ואלו עלולים לגרום לפצעי לחץ ברגלי הארנבון ולרפד את תחתית הכלוב במצע ייעודי (ניתן להשיג בכל חנות חיות) שיאפשר ספיגת שתן וימנע פצעים ודלקות ברגלים. יש להקפיד על ניקיון יומי של המצע. ככלל מומלץ להחזיק יותר מארנבון אחד (זכר או נקבה) בכלוב היות ומדובר בבעל חיים חברתי ויש לאפשר זמן פעילות מחוץ לכלוב היות ולפעילות גופנית תפקיד חשוב בשמירה על תפקוד מערכת העיכול ומצבו המנטלי של הארנבון. במידה ובחרתם לגדל את הארנבון מחוץ לכלוב יש לזכור כי ארנבונים הם בעלי נטייה לכרסם חוטי חשמל ועציצים ועל כן יש למנוע גישה אליהם. בין אם בחרתם בכלוב או בגידול חופשי בבית יש לספק לארנבון מקום מסתור היות ונטייתו הטבעית להימלט אל מתחת לאדמה בעת סכנה.
מזון:
תזונה נכונה מהווה מרכיב עיקרי בשמירה על בריאותו של הארנבון.
ניתן לחלק את מרכיבי המזון המומלצים לשלושה מרכיבים עיקריים:
-
חציר- בעדיפות חציר דגן על פני קטניות. יש לספק חציר טרי זמין במהלך היום כולו ועליו להוות כ 80% מתזונת הארנבון. שיני הארנבון ממשיכים לצמוח במהלך כל חייו וסיבי החציר מלבד תרומתם למערכת העיכול מאפשרים שחיקה של השיניים ומקטינים את הסיכון לבעיות בהמשך החיים.
-
מזון מרוכז (כופתיות)- ניתן לרכוש בכל חנות למוצרי בעלי חיים. יש לוודא כי מדובר בכופתיות המיועדות לארנבונים ולהימנע מכאלו המכילות תירס, זרעים ושאר מרכיבים צבעוניים. ככל מומלץ לתת כשליש עד 1/2 כוס מזון מרוכז ליום לארנבון במשקל ממוצע (2 ק"ג).
-
ירק- בניגוד לדעה הרווחת ארנבונים עלולים לסבול מבעיות במערכת העיכול בעקבות אכילת ירקות עשירים בסוכרים כגון גזר, תפוח אדמה וירקות שורש אחרים. מומלץ להתמקד בעלים ירוקים כדוגמת עלי בייבי ורוקט. על הירקות להוות כ 10%- 20% מהתזונה היומית (כוס ירק לארנבון במשקל ממוצע).
ככלל יש להימנע ממתן מרכיבי מזון המכילים סוכרים כגון שוקולד, מיצים מתוקים ואחרים.
אחיזה נכונה:
בבואכם להרים את הארנבון מהרצפה הקפידו לתמוך ולערסל את ישבנו ורגליו האחוריות. ארנבונים נוטים לבעוט ברגליהם בחוזקה בעת ההרמה ועשויים לגרום לעצמם לחבלה בעמוד השדרה עד כדי שבר ונכות.
בדיקות וטיפולים מומלצים:
למרות שאין צורך בשגרת חיסונים קבועה מומלץ ביותר להגיע פעמיים בשנה לבדיקה פיזיקלית במרפאה. במהלך הבדיקה יושם דגש על בדיקת שיניים, מערכת עיכול ומערכת המין. שיני הארנבונים ממשיכים לצמוח במהלך כל ימי חייהם מה שעשוי להוביל לקשיי לעיסה, פצעים וזיהומים בחלל הפה. לעיתים נידרש לשייף את שיני הארנבון על מנת לתקן את הליקוי ולאפשר מנשך תקין.
גידולי רחם מסוג adenocarcinoma נפוצים ביותר בנקבות (עד 60% מהנקבות) ולכן מומלץ לשקול עיקור החל מגיל 1/2 שנה בנקבות שאין בכוונתכם להרביע.
ארנבונים זכרים נוטים לסמן את סביבתם בעת ההגעה לבגרות מינית בריח חריף. סירוס הארנבון ימנע התנהגות זו במרבית המקרים.
המאמר נכתב ע"י ד"ר יואב קורן
חרדת נטישה
חרדה היא פחד בלתי מוסבר ממקור פסיכולוגי קליני, המתבססת על אירועי העבר, נטישה היא עזיבה- באם נפשט דברים אזי חרדת נטישה היא פחד בלתי נשלט מעזיבתו של הבעלים את הבית והשארות הכלב לבדו. מחקרים מוכיחים כי בין 14-17% מהכלבים סובלים מתופעה זו
תסמיני חרדת הנטישה הם: ניסיונות בריחה לפני יציאת הבעלים את הבית, יללות ונביחות כאשר הבעלים אינם בבית, הרס הבית כשהכלב נשאר לבד (נעליים, כריות, דלתות וכו') ,עשיית צרכים בבית כאשר הבעלים אינם בבית, הליכת צל אחר הבעלים כשהבעלים בבית, ריור יתר, אנורקסיה (חוסר תאבון) ואפילו במקרים חמורים פציעה עצמית
כלבים כבני אדם הם חיה רגישה ומחפשת חום וחברה, הכלב כיצור חברתי לא תמיד יודע מה לעשות כאשר הוא לבד, הרבה אנשים שואלים אותנו באם אפשר להשאיר את הכלב לבד יותר מ-8 שעות (יום עבודה ממוצע של בן אדם עובד) והתשובה לך היא :"תלוי בכלב", גורים שהופרדו מאמם לא מכבר יתקשו למצוא תעסוקה לבדם, כלבים אשר לא הוגרלו למשימה (יציאות תכופות של הבעלים את הבית) יתקשו בך גם כן, גם הגורם הגנטי הוא בר חשיבות, ישנם כלבים אשר הקשר החברתי שלהם הוא חזק יותר לבני אדם מאשר לכלבים, חרדה המתפתחת כאשר הכלב נשאר לבדו וישנו גורם המפעיל בכלב את מנגנון הפחד (ברקים, רעמים, בום על קולי, משאית זבל), גם כלבים זקנים יכולים לפתח את אותה חרדה בעקבות ירידה ביכולת הקוגניטיבית (מחשבתית), ואיטיות תגובה.
איך נאבחן?
אותם סימנים שהוזכרו למעלה יכולים להיות סימן אזהרה לתופעה, אך קודם כל יש להגיע למרפאה ולשלול בעיה בריאותית נסתרת, בדיקה קצרה הכוללת בדיקה פיזיולוגית, נוירולוגית. שלילה של מחלות של דרכי השתן ,התרגשות יתר, כניעה או דומיננטיות, מחלות אנדוקרינולוגיות, שעמום טיולים קצרים מידי, חוסר יכולת הבעלים לגרום לכלב לחיות בסביבה ערנית ומעניינת יכולים להיות גורם לבעיה
הטיפול:
אילוף יחידני- המטרה היא ללמד את הכלב איך להיות לבד, וללמד את הכלב פקודת" הרגע!", הבעלים יתבקש להתעלם מהתנהגויות דורשות
תשומת לב, ולתת תשומת לב לכלב רק כאשר הוא רגוע ושקט, לבנות לכלב סדר יום קבוע הכולל משחקים טיול ואילוף בסיסי למשמעת
עזיבה(ביתיות) – הבעלים יתבקשו לעזוב ולבצע את טקס העזיבה (נעילת נעליים, לבישת ז'קט/מעיל, לקיחת המפתחות) מספר פעמים ביום ומבלי לבצע עזיבה של הבית, הכלב ילמד לקשר את הטקסיות לעובדה שלא תמיד הוא יישאר לבד, והעזיבה באם לא גרמה לו להתרגש יתר על מידה לחיזוק חיובי (אוכל, ליטוף)
התניית נגד-השארת הכלב עם צעצוע (קונג-צעצוע גומי מלא באוכל) או משהו מהנה לפני עזיבת הבעלים את הבית, יכולה להקל על הכלב לקשר את העזיבה למעשה שלילי, חשוב מאוד לתת את אותו צעצוע לכלב גם באופן יומיומי בכדי שהכלב לא יקשר את הצעצוע לעזיבה
שינוי אופן העזיבה והחזרה – עזיבות הבית והחזרות אמורות להיות רגועות ושלוות, הבעלים אמורים להתעלם מהכלב 10-15 דקות לפני העזיבה ולהתעלם מהכלב בחזרה הביתה
אילוף ליציאה מהבית- אילוף זה מתבסס על הרגלת הכלב להישארות לבד בבית, עד חלוף הסימנים של התרגשות יתרה וחרדה.
פרומונים- אותם הורמונים (מופצים בריח) יכולים לעזור לחלק מן הכלבים להירגע בהישארות לבד בבית, שכן הם משרים אוירה של נינוחות.
טיפול תרופתי- זוהי ההמלצה האחרונה שלנו, טיפול תרופתי מתבסס על תרופות נוגדות חרדה ודכאון המשמשות גם בני אדם, רק לאחר נסיונות האילוף, והטיפול ההתנהגותי, ישקול הרופא המטפל לתת תרופות לכלב, כרגע ישנן שתי תרופות המאושרות לטיפול בחרדת נטישה בכלבים: אחת היא ממשפחת הפרוזאק (fluxetine), והשנייה היא תרופה המעכבת שחרור סרטונין((colmicalm).
במידה ואכן הרופא רושם תרופות אלה יש לוודא כי רק הכלבים משתמשים בה
מחלת הכלבת (Rabies), היא מהמחלות העתיקות והמפחידות בבני אדם ובבעלי חיים כאחד. השם "Rabies" מקורו במילה הלטינית Rabere שמשמעותה "זועף", והוא מתאר את אחד מסימני המחלה הקלאסיים. כלבת מוזכרת לראשונה ברישומים משנת 1930 לפנה"ס בקובץ חוקים של ממלכת אשנונה (ממלכה קטנה במסופוטמיה), שהטיל אחריות על אדם שכלבו הראה את סימני המחלה, הורה לו לנקוט באמצעים למנוע ממנו לנשוך אדם אחר, ופירט קנס כספי במידה ולא פעל כך. מאז ועד היום נותרה המחלה קטלנית וחשוכת מרפא.
המחלה בעלת תפוצה עולמית ונפוצה מאוד בישראל. בכל 10 דקות בקירוב מת אדם בעולם כתוצאה ממחלת הכלבת. גורם המחלה הוא נגיף (וירוס) המועבר בעיקר באמצעות נשיכה על ידי בעל חיים נגוע, המפריש את הנגיף ברוק, או לחילופין, במגע של חומר מזוהם עם פצע פתוח. בניגוד למשתמע מהשם "כלבת", כל בעלי החיים ממחלקת היונקים חשופים להדבקה ולא רק אלו ממשפחת הכלביים.
ההדבקה מתחילה לרוב בנשיכה על ידי בעל חיים נגוע וחדירת הנגיף לתוך הפצע שנוצר. הנגיף נודד לאורך העצבים לכיוון מערכת העצבים המרכזית, משם למוח ואל בלוטות הרוק. בבלוטות הרוק עובר הנגיף תהליך התרבות נוסף ומופרש ברוק בכדי להדביק בעל חיים נוסף. התקופה שבין ההדבקה לבין הופעת הסימנים הקליניים מכונה תקופת הדגירה, והיא עשויה להימשך בין שבועות בודדים למספר חודשים בהתאם למקום הנשיכה ולכמות הנגיפים שחדרו בנשיכה. לרוב, במהלך תקופה זו בעל החיים אינו מראה סימני מחלה ואינו מדבק. עם זאת, קיימים מקרים בהם הופעת הנגיף ברוק מקדימה את סימני המחלה במספר ימים, כך שבעל החיים עלול להיות מדבק גם בזמן שאינו מראה סימני מחלה.
עם הגעת הנגיף למוח והתבססותו מתחילים להופיע הסימנים הקליניים. סימנים אלו אינם ספציפיים ויכולים להתבטא בדרכים שונות. סימנים מוקדמים יכולים לכלול: חוסר מנוחה, חוסר תיאבון, הקאות ושינויים התנהגותיים. בשלבים המתקדמים עלולים להופיע סימני תוקפנות, ריור, דיכאון, פחד ממים (הידרופוביה), שיתוק ועוד. מרגע הופעת הסימנים המוות בלתי נמנע ויתרחש תוך ימים בודדים. מקובל להעריך שבעל חיים המראה סימנים קליניים ימות בתוך 10 ימים. אבחון כלבת בבעלי חיים מתבסס על מבחני מעבדה ברקמות מוח שנלקחות לאחר המוות, זאת להבדיל מבני אדם בהם ניתן לאבחן את המחלה גם לפני המוות.
ישראל מוגדרת כאזור אנדמי לכלבת, ולכן נעשים מאמצים גדולים למנוע את התפרצותה בעיקר באמצעות חיסונים. בישראל חלה חובה על בעליו של כל כלב שגילו עולה על 3 חודשים לחסנו כנגד כלבת אחת לשנה ומתן רישיון האחזקה מותנה בכך. חובת החיסון אינה חלה על חתולים אך מומלץ לחסן גם אותם. החוק דורש מבעליו של בעל חיים שנשך אדם להודיע על כך לרופא הממשלתי ולהכניסו להסגר לשם תצפית כלבת למשך 10 ימים, שבסופם, במידה ונשאר בחיים, הרי שאיננו חולה בכלבת, והוא משוחרר בחזרה לרשות בעליו. משנות השמונים המאוחרות נעשים מאמצים גדולים על ידי השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות לחסן תנים ושועלים באמצעות פיתיונות המכילים תרכיבי חיסון. תודות לכך ירדה משמעותית שכיחות המחלה בקרב חיות הבר.
היות והמחלה חשוכת מרפא, יש לדאוג ולסייע במאמץ כנגד התפשטותה במספר דרכים פשוטות. ראשית, יש לציית לחוק ולחסן את הכלבים אחת לשנה. שנית, במידה ואירעה נשיכה על ידי בעל חיים, יש לשטוף את הפצע מידית במים וסבון, ולגשת להיבדק בלשכת הבריאות הממשלתית. לבסוף, במידה וקיים חשד שבעל החיים שבבעלותכם נגוע בכלבת יש להיוועץ מיד עם רופא וטרינר.
כחלק משירות החיסונים במרפאה ניתן לקבל חיסון כלבת לכלבים וחתולים בהתאם לחוק. בנוסף חיסון הכלבת כלול בתוכנית הבריאות שלנו.
מאמר זה נכתב ע"י ד"ר יואב קורן*
מחלת הכלבת
ארנבונים
תולעי מעיים
תולעי מעיים הן הטפיל הפנימי הנפוץ ביותר בכלבים.
נגיעות בתולעי מעיים עלולה להוביל למספר סימני מחלה כגון שלשולים וירידה במשקל שעליהם ארחיב בהמשך המאמר.
בנוסף, למרות שהדבר אינו נפוץ, חלק מהתולעים עלולות להדביק את דיירי הבית.
במאמר זה אפרט על תולעי המעיים הנפוצות בכלבים, כיצד הן מועברות לכלב, אציין מהם הסימנים שעשויים להעיד על נגיעות בתולעים ומהו הטיפול המומלץ כנגדן.
סוגי תולעים:
ניתן לחלק את התולעים ל- 5 קבוצות עיקריות:
-
תולעים עגולות.
-
תולעים שטוחות.
-
תולעי קרס.
-
תולעי שוט.
-
סטרונגולידים.
תולעים עגולות (Ascarids):
תולעים נפוצות בעיקר בגורים החיות במעיים ולרוב מועברות מהאם במהלך ההריון וההנקה.
דרך הדבקה נוספת היא על ידי מגע עם צואה נגועה בביצים ולכן ניתן למצוא תולעים עגולות גם בכלבים בוגרים.
תולעת המעיים העגולה הנפוצה בכלב היא Toxocara Canis ו-Toxocara Leonina.
תולעים שטוחות (Cestodes):
תולעים קטנות בעלות גוף שטוח.
דרך ההדבקה הנפוצה בתולעים מסוג זה היא בליעה של פרעושים הנגועים בביצי התולעת.
כלבים בולעים את הפרעוש לרוב תוך גירוד או ליקוק עצמי.
דרכי הדבקה נוספות הן בליעה של ביצים מצואה נגועה או מסביבה נגועה.
התולעים חיות במעי הגס שם הן מתחרות עם בעל החיים על הנוטריינטים שמגיעים במזון.
לעיתים ניתן לראות את התולעים משוטטות באזור האנוס של הכלב לרוב בשעות הערב והמראה שלהן מזכיר לרבים שומשום. התולעת השטוחה הנפוצה ביותר בכלב (ובחתול) היא Diphylidium Caninum אך קיימות גם תולעים שטוחות אחרות כגון Tenia Pisiformis.
תולעי קרס (Hookworms):
תולעים בעלות צורה אופיינית בעלת קצה דמוי קרס.
חיות במעי הדק שם הן ניזונות מדמו של בעל החיים.
בכלבים נפוצות בעיקר Ankylostoma Caninum ו- Uncinaria stenocphala.
גורים נדבקים לרוב מהאם בעוד שבוגרים נדבקים מהסביבה.
נגיעות גבוהה בתולעי קרס בגורים עלולה להוביל לאנמיה ואף למוות.
תולעי שוט (Whipworms):
תולעים שמאכלסות בכלבים נגועים את אזור המעי הגס שם בדומה לתולעי הקרס הן ניזונות מדמו של המארח. ההדבקה לרוב מתרחשת מהסביבה וכמות גדולה של תולעים עשויה להוביל לאנמיה.
תולעת השוט הנפוצה בכלבים היא Trichuris vulpis.
סטרונגולואידים (Strongyloides):
תולעת עגולה וקטנה שמדביקה בעיקר גורים קטנים.
ההדבקה מתבצעת לרוב בזמן היניקה אך קימות דרכי הדבקה אחרות כמו חדירה דרך העור.
התולעת שוכנת במעי הדק ועשויה לגרום לדלקת מעיים דמית.
סימנים קליניים לנגיעות בתולעים:
הסימנים הקליניים המעידים על נגיעות בתולעים אינם ספציפים וכוללים:
-
שלשול
-
שלשול דמי
-
הקאות
-
אובדן משקל עם תאבון תקין/מוגבר
-
אנורקסיה
-
האטה בגדילה בגורים
-
גירוי של אזור האנוס וליקוק אובססיבי של האזור
אבחון
אבחון של בעל חיים נגוע בתולעים מתבסס על סימנים קליניים מתאימים (לעיתים הבעלים מבחין בתולעים), משטחי צואה מיקרוסקופיים והצפות צואה. משטח צואה מתבצע על ידי מריחת צואה טריה על משטח זכוכית ובחינה שלו תחת עדשת המיקרוסקופ.
עין מיומנת עשויה לראות ביצי תולעים בדרך זו אם כי השיטה אינה נחשבת רגישה.
זהו המקום להבהיר כי לא ניתן לראות ביצי תולעים בעין בלתי מזויינת.
הצפת צואה היא בדיקת מעבדה המאפשרת זיהוי של ביצי תולעים גם במצבים שאלו לא נראו במשטח צואה והיא נחשבת רגישה בהרבה. השיטה מתבססת על הכנסת דגימת צואה טריה לתמיסה בעלת צפיפות גבוהה מזו של ביצי התולעים.
הדבר גורם לכך שהביצים צפות ועולות לפני השטח משם הן מועברות למשטח זכוכית ונבדקות תחת מיקרוסקופ.
מניעה
מכיוון שתולעי מעיים נפוצות מאוד בכלבים קיימת חשיבות לטיפולים מניעתיים שוטפים לאורך כל השנה.
פרעושים מהווים דרך הדבקה עיקרית בתולעת הנפוצה ביותר Diphylidium Caninum ולכן יש להקפיד על טיפול מונע כנגד פרעושים לכל אורך השנה. טיפול מונע כנגד תולעים מתבסס על מתן כדורי תילוע (או סירופ בגורים) המכילים לרוב יותר מחומר פעיל אחד כך שיהיו יעילים כנגד מספר סוגי תולעים. טיפול מניעתי כנגד תולעים ניתן פעם בחצי שנה ויש להקפיד כי המינון מתאים למשקלו של בעל החיים.
טיפול בבעל חיים נגוע
הטיפול בבעל חיים שאובחן נגוע בתולעי מעיים מתבסס על מתן של תילוע (כדורים/סירופ/זריקה) בהפרש של 10 ימים.
החומרים הפעילים פוגעים בתולעים הבוגרות ובצורות הצעירות אך אינם משמידים את הביצים.
התילוע השני ניתן בפרק זמן (10-14 יום) שנועד להבטיח שכל הביצים בקעו והתולעים שבקעו טרם הגיעו לבגרות והטילו סבב נוסף של ביצים. על כן שני תילועים עוקבים בהפרש המתאים יעצרו את מחזור החיים של התולעים.
בגורים צעירים הנחת היסוד היא כי קיימת נגיעות בתולעים ולכן מומלץ בפעם הראשונה לטפל מניעתית כלומר שני תילועים בהפרש של 10- 14 יום.
*המאמר נכתב ע"י ד"ר יואב קורן
שרקנים
שרקנים, ("קביות" /"חזירי ים") הם בעלי חיים ממשפחת המכרסמים שמוצאם בדרום אמריקה שם גודלו על ידי בני האינקה לשם מאכל וטקסים דתיים. השרקנים הובאו לאירופה לפני כ 500 שנה ומאז משמשים כחיות מחמד וחיות מעבדה. אורך חיים ממוצע לשרקן נע סביב 4-5 שנים ומשקלו הבוגר עשוי להגיע ל 700-1200 גרם. שרקנים מהווים חית מחמד נפלאה בעיקר אם גודלו לשם כך מגיל צעיר והורגלו במגע אדם.
כבכל בעלי החיים בטרם נחליט לגדל שרקנים עלינו ללמוד ולהכיר את צרכיהם הבסיסיים, את המזון לו הם זקוקים ואת המחלות האופייניות להם.
אחיזה:
שרקנים עשויים להגיב לסכנה באחת משתי דרכים: קפיאה במקום ללא תנועה או ניסיון בריחה מהיר ופתאומי דבר שעשוי להוביל לנפילה מגובה רב וחבלה. לכן, בבואכם להחזיק שרקן הצמידו אותו לגופכם, ערסלו אותו בעדינות והיו מוכנים לניסיונות בריחה נועזים.
תנאי מחיה:
שרקנים הם בעלי חיים חברתיים מטבעם ועל כן מומלץ תמיד לגדל מספר שרקנים יחד. יחד עם זאת במסגרת קבוצתית עלולים להופיע סימני אגרסיביות שיתבטאו במשיכת שיער וכרסום אוזניים. על מנת להימנע מכך מומלץ שלא לגדל שני זכרים בוגרים ומעלה יחד או לסרס אותם. מומלץ לגדל שרקנים בכלוב גדול מספיק על מנת לאפשר תנועה חופשית. יש להימנע מכלובים בעלי רצפת רשת בשל נטייתם לגרום לפצעים ברגליים ולרפד את רצפת הכלוב במצע ייעודי (ניתן לקנות בכל חנות חיות), קש או בגזרי עיתונים ולהקפיד על ניקיון מדי יום. היות ושרקנים אינם מטפסים או קופצים אין צורך לכסות את הכלוב אך יש להקפיד על גובה דפנות של לפחות 25 ס"מ. יש לספק לשרקנים מקומות מחבוא בתוך הכלוב כדוגמת קופסא הפוכה או צינור רחב. מומלץ לאפשר זמן משחק ופעילות יומית מחוץ לכלוב. יש לזכור כי הם בעלי נטייה לכרסם חפצים ועלולים לגרום לנזק לחוטי חשמל וכלי פלסטיק.
מזון ומים:
שרקנים מפתחים הרגלי תזונה בגיל צעיר ומתקשים להסתגל לשינויים בסוג, צורת וצבע המזון בהמשך החיים. לכן, מומלץ להרגילם כבר מגיל צעיר למגוון רב של סוגי מזון. שרקנים הם הרביבורים מוחלטים כלומר, ניזונים ממזון צמחי בלבד. הם חסרי יכולת לסנתז בעצמם ויטמין (C (Ascorbic acid) ולכן חייבים לקבל אותו ממקור חיצוני. דיאטת השרקנים צריכה להכיל שלושה מרכיבים עיקריים:
-
חציר- חציר דגן מאיכות טובה מאפשר פעילות תקינה של מערכת העיכול ויש לספק חציר זמין בכל עת.
-
מזון מרוכז (כופתיות) - ניתן לרכוש בכל חנות למוצרי בעלי חיים. יש לוודא כי מדובר בכופתיות המיועדות לשרקנים וכי אלו מכילות ויטמין C. למרות שהכופתיות מכילות ויטמין C כמחצית מהכמות שלו תעבור חימצון תוך 90 יום מרגע האריזה ולכן לעיתים יש להוסיף ויטמין C ממקור אחר כגון פירות וירקות. מומלץ להגביל שרקן בוגר לחצי כוס כופתיות ליום. בגיל צעיר ובזמן הריון ניתן לתת ללא הגבלה.
-
ירקות ופירות- ירקות ופירות כגון פלפל אדום, פלפל ירוק, ברוקולי, קיווי ותפוזים מכילים ריכוז גבוה של ויטמין C ומומלץ להוסיפם לתזונה היומית. חשוב להתחיל במתן כל ירק בנפרד על מנת להרגיל את השרקן למזון החדש. עלים ירוקים כגון קייל, פטרוזיליה, תרד ואחרים מכילים גם הם כמות גדולה של ויטמין C אך מכילים בנוסף גם סידן ואוקסלאט ולכן יש להסתפק בכמות קטנה מהם. ככל יש להסתפק בכ- 1/4 כוס ירק ביום לשרקן בוגר.
מחלות נפוצות:
-
מחסור בויטמין C (צפדינה)- עשוי להתבטא בבעיות מפרקים, פצעים וקרחות בעור, גירודים ובעיות שיניים.
-
סקביאס- טפיל עור הגורם לגירודים וקרחות בעור ועשוי להיות מדבק גם לבני אדם.
-
שיניים- בדומה לארנבונים שיני השרקן צומחות במהלך כל ימי חייו ועשויים לגרום לפצעים בפה ובלשון, לבעיות בלעיסה ועוד.
-
פצעי נשיכה וכירסום אזניים- סימני אלימות בין פרטים מופיעים בעיקר בין זכרים בוגרים לא מסורסים. סירוס עשוי למנוע זאת.
היות ולא קיימת שגרת חיסונים מומלצת בשרקנים מה שעשוי להוביל להעדר מעקב שנתי על ידי וטרינר מומלץ להגיע פעמיים בשנה לבדיקה וטרינרית שגרתית.
במהלך הביקור תערך בדיקה פיזיקלית מלאה תוך הקפדה יתרה על בדיקת חלל הפה, מצב העור ומערכת המין.
צוות המרפאה ישמח לעמוד לרשותם בכל שאלה שמתעוררת.
*המאמר נכתב ע"י ד"ר יואב קורן
השמנת יתר בכלבים וחתולים
כמו בכל העולם המערבי, גם אצלנו בישראל תופעת השמנת היתר הפכה למגיפה והשפעתה ניכרת גם על חיות המחמד שנמצאות איתנו. הסיבות, אצלנו בני האדם, נובעות בעיקר מאורח חיים "מערבי" ולא בריא: סטרס, תזונה לקויה, חוסר פעילות גופנית, חוסר מודעות וכו.
כתוצאה מכך אנו רואים השמנת יתר החל מגיל צעיר ושינויים במנגנוני חילוף החומרים שבסופו של דבר גורמים למחלות שונות – סכרת, פגיעות בשלד ובמפרקים, חוסר איזון הורמונלי והרשימה עוד ארוכה.
בעלי החיים שאיתנו סובלים גם הם מאותן השלכות אך הגורמים להשמנת היתר אינם זהים.
אחת הסיבות הנפוצות והעיקריות היא העיקור / סירוס שאנו מבצעים בחיות המחמד.
נושא זה של עיקורים וסירוסים נתון לויכוחים מרים בין אסכולות שונות של הרפואה הוטרינרית. אם לתמצת, האמריקאים בעד לעקר ולסרס "כל מה שזז" וכמה שיותר מוקדם לעומת האירופאים שמחפשים פתרונות אחרים להשתלט על ריבוי חיות משוטטות.
בעיקור עצמו כורתים גם את הרחם וגם את השחלות שהן למעשה אחראיות (דרך הפרשת ההרומונים) על כל המחזור המיני של הנקבה וגם ההריון. אצל הזכר הוצאת האשכים בסירוס גורמת אף היא לחוסר בהורמון וכתוצאה מכך – בשני המינים נוצר חוסר איזון הורמונלי המשפיע מאוד על חילוף החומרים בגוף וגורם להשמנת יתר.
במקום זה נכנסים אנו הבעלים לתמונה ותפקידנו בתור אלו שמאכילים את בעלי החיים הוא למתן את תופעת ההשמנה – אבל בגלל שאין הנאה יותר גדולה מלראות חתול או כלבה שנהנים מהאוכל אנחנו חוטאים לא מעט בהאכלת יתר ותורמים במו ידינו להעלאת המשקל ולהשמנת חית המחמד.
ישנם עוד גורמים שתורמים לבעיה זו – חוסר פעילות, תזונה לא מתאימה, ממש כמו אצלנו.
אחת המחלות שנגרמות מיתר שומן היא הסכרת. כן, שוב פעם, בדיוק כמו אצלנו.
סכרת נפוצה מאוד בקרב כלבים וחתולים ולא מעט בעלים מוצאים את עצמם צרכים להזריק אינסולין פעם – פעמיים ביום.
כמה מילים על הסכרת – כשרמת הסוכרים בדם עולה, אחרי ארוחה למשל, ישנם מנגנוני ויסות שהחשוב ביניהם הוא הפרשת האינסולין על ידי תאים מסוימים בלבלב שלמעשה גורם לירידת רמת הסוכר בדם, כניסתו לתאים ואיחסונו בצורות שונות.
אם רמת הסוכר בדם (אותם ערכים פחות או יותר אצל אנשים ויונקים אחרים) נשארת גבוהה – מה שנראה מבחינת תסמינים הוא שתייה והשתנה מרובים, מה שיצריך בדיקת דם על מנת לשלול מחלות שונת – ובאותה בדיקה נוכל לאמת חשד לסכרת (בנוסף לבעיות אחרות).
סוכר גבוה גורם לעליית לחץ הדם ומשם פגיעה בכליות, ארועים מוחיים ועוד לא מעט בעיות אחרות.
חצי מהחולים המאושפזים במחלקות פנימיות בבתי החולים נמצאים שם כתוצאה מסיבוכי סכרת.
בבעלי חיים קיים פרדוקס – את הסכרתיים חייבים לעקר! ההורמונים המופרשים מהשחלות גורמים לירידה של השפעת האינסולין ונטייה לסכרת.
הטיפול בסכרת מתחיל בתזונה מיוחדת – קשה גם לבצע מעקב אחרי רמות הסוכר בדם לכן חשוב להקפיד על תזונה רפואית דלה בסוכר ועשירה בסיבים ואם התזונה לא נותנת מענה מספיק יש צורך בהזרקת אינסולין יומית בבית.
לסיכום – השמנה זה רע! גם אצלנו גם אצלם.
מקרי חירום
אחות הבעיות העיקריות של הוטרינר היא שה"פציינט" לא מדבר ולא מסביר מה לא בסדר.
שמדובר במקרה חירום על הבעלים להבין שהם ניצבים בפני מקרה כזה ולפעול כנדרש.
להלן פירוט של מצבים אלה:
מכת חום
בקיץ כמו שלנו יוצא לנו לקבל לא מעט מקרים כאלה. מדובר במצב עם אחוז תמותה גבוה מאוד (מעל 50%) בדרך כלל כתוצאה מבצקת במוח וכשל כליות.
רגישים במיוחד הם הכלבים הפחוסים (פקינז, בולדוג..)
מניעה: להמנע מפעילות מוגברת בימים ושעות חמות, לא להשאיר ברכב ביום חם, לספק מים וצל.
הכשת נחש
בעונה החמה (אפריל-אוקטובר) הצפע הארצישראלי פועל ואיתו הסכנות.
במקרה של חשד להכשה יש להגיע לטיפול באופן מיידי.
חסימות שתן בחתולים זכרים
סימן עיקרי לחסימה היא כניסה מרובה לארגז החול ללא "תוצאות".
בדרך כלל הבעלים מדווחים על עצירות בשל ישיבה מרובה ללא עשיית צרכים.
זהו מקרה חירום שאם מטופל בזמן אפשר לפתור די בקלות אבל אם מתעכבים בהבאתו יכול להפוך למצב מסכן חיים.
הרעלת שוקולד
נפוץ בעיקר אצל כלבים- ככל שהכלב קטן יותר וככל שהשוקולד מריר יותר כך הסכנה גדלה.
התסמינים כוללים הקאות ושלשולים, קשיי נשימה, אי סדירות בקצב הלב, חולשה ומוות.
אין נוגד לחומרים הרעילים (קפאין ותאוברמין) והטיפול הוא בהתאם לסימנים.
מצורף לינק למחשבון הרעלת שוקולד:
http://veterinaryclinic.com/chocolate/calc.html
בכל מקרה, אם פתאום ראיתם עטיפת שוקולד קרועה יש ליצור קשר מיידי עם המרפאה.
היפוך קיבה
מצב מסכן חיים, בדרך כלל אצל כלבים גדולים ומבוגרים. הכלב מנסה להקיא ללא הצלחה ובדרך כלל גם מתנפח מאחורי הצלעות.
יש ליצור קשר בתכיפות ולהגיע למרפאה.
הרעלות
רעלים נפוצים:
רעל עכברים- גורם לדימומים, אם יש חשד לחשיפה בסמוך למקרה יש לגרום להקאה תוך 30 דק' מרגע אכילת הרעל, אם לא יש לטפל נגד הרעל.
זרחנים אורגניים:
משמשים לחומרי הדברה
סימנים: ריור, אישוני סיכה, הקאות.
יש לטפל בהקדם האפשרי בנוגדן (אטרופין).
טראומה
נפילות, פגיעה מרכב, פצעי נשיכה-
יש להגיע בהקדם למרפאה לצורך קבלת טיפול רפואי.
תגובה אלרגית:
בדרך כלל כתוצאה מעקיצות חרקים.
סימנים:
נפיחות וגירוד של הפנים/כל האף, גבשושיות שמתפשטות על פני הפרווה.
יש ליצור קשר מיידי עם המרפאה ולהגיע בהקדם.
דימומים:
בכל מקרה בו מופיע דימום (חתכים, צואה, שתן, נחיריים, איבר המין) יש להגיע בהקדם למרפאה.
מעבר למפורט בכל מקרה בו בעל החיים אינו מגיב, מתקשה לנשום, מתמוטט וכו' יש ליצור קשר במהירות עם גורם רפואי לצורך קבלת טיפול מיידי ומיטבי לבעל החיים.
זכרו!
במקרה חירום זמן התגובה קריטי, מרפאתנו עומדת לרשותכם 24/7 במרחק שיחת טלפון.
המלטה ופוריות
מאמר זה עוסק בנושא פוריות והמלטה בכלבות.
במאמר ארחיב על שלבי המחזור המיני, על שלבי ההריון וההמלטה. אסקור את הסימנים להמלטה קשה (דיסטוקיה) המצריכה התערבות וטרינר וארחיב לגבי הטיפול בכלבה ובגורים בימים הראשונים שלאחר ההמלטה.
בגרות מינית:
בגרות מינית בכלבות מתרחשת בטווח גילאים משתנה הנע בין חצי שנה לשנתיים וברוב הגזעים תתרחש בסביבות גיל 7 חודשים.
באופן כללי כלבות מגזעים גדולים תגענה לבגרות מינית מאוחר יותר מכלבות מגזעים קטנים. יש לזכור כי במקרים רבים הייחום הראשון הוא "ייחום שקט" כלומר הכלבה לא מראה סימנים ברורים של ייחום ולעיתים יחמוק מעיני הבעלים.
שלבי המחזור המיני:
ניתן לחלק את המחזור המיני בכלבה לארבעה שלבים:
-
פרואסטרוס- שלב המאופיין לעיתים קרובות (אך לא תמיד) בבצקתיות ודימום מאיבר המין ולכן לרוב יעורר את תשומת לב הבעלים לתחילת הייחום. מבחינה התנהגותית זכרים יימשכו לכלבה אך היא מצידה תסרב לזיווג ואף עשויה להראות סימני אגרסיביות. שלב זה עשוי להמשך בין 9 ימים לחודש.
-
אסטרוס- קשה להבדיל בין האסטרוס לפרואסטרוס והשינוי מתבטא בכך שהכלבה הופכת לרצפטיבית לזכר ולמעשה "מעוניינת" בזיווג. משך האסטרוס נע בין 9 ימים ל 3 שבועות.
-
דיאסטרוס או הריון- במידה וחל זיווג מוצלח יתחיל ההריון עליו ארחיב בהמשך. במידה ולא יהיה הריון יחל שלב הדיאסטרוס שימשך כ 60 יום בהם הכלבה תפסיק להראות התנהגות ייחום.
-
אנאסטרוס- תקופת רגיעה בה הרחם "מתאושש" מהשלבים הקודמים. זהו שלב ארוך שמשכו בין 90 ל 150 יום.
על מנת לפשט את העניין מבחינתנו כבעלים ניתן לחלק את המחזור המיני לשתי תקופות עיקריות:
-
"תקופת הייחום"- הכוללת את שלבי הפרואסטרוס והאסטרוס ומאופיינת בהגדלה בצקתית של איבר המין, דימום (לא תמיד) ואגרסיביות כלפי זכרים שתתחלף בהמשך לרצפטיביות כלפי זכרים.
-
התקופה ש"בין הייחומים"- הכוללת את שלבי הדיאסטרוס או לחילופין הריון והאנאסטרוס.
מתי ניתן להרביע את הכלבה?
חלון הזמנים להרבעה הוא בין היום השלישי ליום החמישי של האסטרוס. חשוב לזהות חלון זמנים זה במדויק. ניתן לעשות זאת בכמה דרכים. בדיקה של רמות הורמונים בדם זמינה אך הדרך הפשוטה היא בעזרת הסתכלות דרך מיקרוסקופ על משטחים ווגינאליים שנלקחים כל יומיים מרגע שהכלבה מתחילה להראות סימני ייחום. מכיוון שאוכלוסיית התאים של הווגינה משתנה בין שלבי המחזור ניתן בדרך זו להבדיל בין השלבים השונים. הווטרינר יעקוב אחר שלבי המחזור בעזרת המשטחים ושלושה ימים לאחר תחילת האסטרוס ימליץ על זיווג.
הזדווגות טבעית:
עם הופעת סימני הייחום מומלץ להפגיש בין הזכר לנקבה כל יומיים. יש להערך לכך שבשלבי הייחום הראשונים הכלבה עשויה לתקוף את הזכר. במהלך ההזדווגות הזכר יעלה על הנקבה ויתחיל לבצע תנועות הזדווגות. לרוב יישארו השניים מחוברים זה לזו תוך שישנו תנוחה (טוסיק לטוסיק). השניים עשויים להישאר במצב זה זמן מה (לעיתים עד שעה) וניסיונות הפרדה מאולצים עלולים לגרום לנזק הן לזכר והן לנקבה. יש לזכור כי ההתנהגות המינית טבועה בכלב, הוא "יודע" כיצד לבצע את תפקידו ולרוב אינו זקוק לעזרה וזו עשויה אף להפריע.
הזרעה מלאכותית:
הזרעה מלאכותית מומלצת כאשר הזדווגות טבעית אינה אפשרית או כאשר זו לא מביאה להריון. הזרעה מלאכותית נפוצה בגזעים שונים כדוגמת בולדוג צרפתי, בולדוג אנגלי ואחרים בהם נפוצות בעיות בפוריות. ההזרעה מבוצעת במרפאה על ידי וטרינר במועד המתאים (יום 3-5 לאסטרוס של הנקבה).
זיהוי הריון:
ניתן לזהות הריון בכלבות במספר דרכים שונות.
-
סימנים חיצוניים- השמנה והתפתחות עטינים, מתרחשים בשלב מאוחר בהריון ולכן מהווים אינדיקציה מאוחרת להריון.
-
אולטרסאונד- בדיקה פשוטה ולא פולשנית המאפשרת זיהוי כבר מיום 21 להריון. מיום 25 והלאה ניתן כבר לזהות דופק עוברי. בדרך זו ניתן לעקוב אחר העוברים לאורך כל תקופת ההריון. מומלץ לבצע לפחות בדיקת אולטרסאונד נוספת באמצע ההריון על מנת לוודא את תקינות העוברים.
-
צילום רנטגן- ניתן לזהות את עצמות שלד העובר החל מיום 45 להריון. בדרך זו ניתן גם לראות את מספר העוברים ברחם ואף לזהות מנחים בעייתיים של עוברים העלולים לגרום לבעיות בהמלטה.
הריון:
משך ההריון בכלבות נע בין 57 יום ל 71 יום מרגע ההרבעה. במהלך תקופת ההריון מומלץ שלא לחשוף את הכלבה לתרופות, חיסונים או כימיקליים (חומרים נגד פרעושים/ קרציות) מבלי להתייעץ קודם עם וטרינר על מנת שלא לפגוע בבריאות העוברים. במהלך הטרימסטר הראשון להריון אין צורך בהכנות מיוחדות אך עם הכניסה לטרימסטר האחרון (ועד תום ההנקה) מומלץ לתת לאם מזון גורים על מנת לספק לה חלבון ואנרגיה הדרושים להריון ולייצור החלב. מומלץ להכין "פינת המלטה" מרופדת ונעימה (למשל ארגז גדול מרופד בשמיכות) ולהרגיל את הכלבה אליה מראש. במהלך השבוע האחרון להריון צפויה עליה משמעותית במשקל וכן תופיע התנהגות "קינון" אופיינית. על מנת שתוכלו לחזות את מועד ההמלטה ניתן למדוד את טמפרטורת הגוף של האם בעזרת מדחום סטנדרטי (מומלץ לקבל הדרכה מווטרינר) פעם ביום במהלך השבוע האחרון להריון. ירידה של מעלה בטמפרטורת הגוף תעיד על המלטה ב 36 שעות הקרובות. בשלב הזה ניתן ואף מומלץ לבצע בדיקת אולטרסאונד על מנת למדוד קצב לב עוברי. קצב הלב העוברי יורד לקראת ההמלטה ואף עשוי לתת אינדיקציה על מצוקה עוברית.
המלטה:
המלטה בכלבות מאופיינת בשלושה שלבים. תפקיד הבעלים במהלך ההמלטה לעקוב מרחוק מבלי להפריע ולזהות סימני "המלטה קשה" (דיסטוקיה) במקרה ומופיעים. מומלץ לרשום את זמן יציאת כל גור.
-
קינון - נמשך כמה שעות במהלכן הכלבה מתבודדת במקומות שקטים, חופרת בורות ומכינה את סביבת ההמלטה. בשלב זה יתחילו כיווצי רחם קלים שלרוב יחמקו מעיני הבעלים.
-
המלטה - בשלב זה חלים כיווצי רחם אקטיביים שיתבטאו חיצונית בכיווצי בטן. סופו של שלב זה ביציאה של הגורים אל אוויר העולם בזה אחר זה (לרוב במרווח זמן של כ 20 דקות בין גור לגור). אורכו של שלב זה לרוב 3-6 שעות אך הוא עשוי להמשך גם עד 24 שעות. במהלך שלב זה יש לעקוב אחר הסימנים "להמלטה קשה" המפורטים מטה.
-
יציאת השליה - במרבית המקרים השליה תצא עם הגור או כמה דקות לאחר יציאת הגור. לעיתים השליה נאכלת על ידי הכלבה ולכן נדמה לנו כי לא כל השליות יצאו.
המלטה קשה (דיסטוקיה):
במידה ומופיעים הסימנים הבאים הכלבה סובלת מהמלטה קשה:
-
30 דקות של כיווצים אינטנסיביים ללא יציאה של גור
-
2-3 שעות של לחיצות קלות עד בינוניות ללא יציאת גור
-
יותר מ 4 שעות בין יציאת גור אחד ליציאת הגור הבא
-
בעיה ברורה לעין- למשל גור שתקוע זמן ממושך בווגינה
המלטה קשה היא מקרה חירום, במהלכה נשקפת סכנה לעוברים ולאם. במידה והיא מתרחשת יש ליצור קשר מידי עם וטרינר.
מה עושים לאחר ההמלטה?
לאחר ההמלטה של כל גור צפויה האם להסיר את הקרום העוטף אותו בעזרת ליקוק ולנשוך את חבל הטבור. במידה ומדובר בהמלטה ראשונה והדבר לא נעשה על ידי האם הסירו את הקרום המכסה את העובר בעזרת הידיים, נגבו את העובר היטב בעזרת מגבת תוך שפשוף עדין של הבטן על מנת לעודד התחלת נשימה. ניתוק חבל הטבור הוא פשוט אך עשוי לגרום לנזק במידה ולא מבוצע בצורה הנכונה ולכן מומלץ להתייעץ טלפונית עם וטרינר שידריך אתכם כיצד לעשות זאת. הניחו את העובר ליד עטיני האם בעדינות על מנת שיוכל לינוק.
בתום ההמלטה הקפידו לתת לאם מזון ומים, החליפו את המצע למצע נקי והניחו להם לנפשם על מנת לאפשר לגורים לינוק בשלווה ולאם לנוח ולאגור כוחות.
הפרשה ווגינלית במשך 4-6 שבועות לאחר ההמלטה היא נורמאלית. צבע ההפרשה ישתנה בהדרגה מירוק לחום אדמדם תוך 48 שעות מההמלטה. על ההפרשה להיות חסרת ריח בכל השלבים. במידה וצבע ההפרשה אינו תואם את הרשום או במידה ונודף ממנה ריח עז צרו קשר עם הווטרינר.
* מאמר זה נכתב ע"י ד"ר יואב קורן
מערכת העיכול בכלבים וחתולים
מערכת העיכול אצל חיות מחמד- איברים, תפקוד ובעיות
תפקידה של מערכת העיכול הוא להפוך את המזון לזמין לגוף שלנו החל מהצלחת ועד לתא, דבר שמדהים ומעניין.
הרכב המערכת:
-
חלל פה
-
שיניים
-
לשון
-
בלוטות רוק
-
לוע
-
ושט
-
קיבה
-
צינור העיכול : מעיים, המעי הדק והגס שמתחיל בקיבה ומסתיים בפי הטבעת
-
בלוטות: כבד ולבלב.
לכל אחד תפקיד, אם בעיכול פיזי- שיניים שחותכות וטוחנות, קיבה שרירית ומעיים תנועתיות ועיכול כימי- הרוק, החומצה בקיבה, הפרשות הלבלב והכבד למעי הדק.
ספיגה:
חומרי המזון נספגים בעיקר דרך המעי הדק והנוזלים במעי הגס.
המעי עשוי מרקמה מיוחדת המקלה על הספיגה של חומרי המזון והנוזלים במעיים ומשם לכבד לעיבוד. לאחר מכן התוצרים עוברים ולמחזור הדם ולתאים.
שמערכת העיכול בריאה בעל החיים מקבל מה שצריך ולכם הבעלים-יש שקט נפשי!
בעיות יכולות להתחיל כתוצאה מ"תקלה" בכל אחד ממרכיבי המערכת, החל מבעיות שיניים וכן ושט, קיבה וכו' ועד לזיהומים, אי סבילות למזון מסוים, הרעלות, גופים זרים וכדומה.
לרוב התסמין העיקרי בו נתקל יהיה הקאות ושלשולים.
בבואכם למרפאה נבחן תחילה "מה התקלקל", בשיחה עם הבעלים ניתן להבין את סביבת הכלב – מה התזונה שלו? האם הוחלף סוג המזון? האם אוכל מזון ביתי? עצמות? נטייה לאכול בחוץ? האם קיבל טיפול נגד תולעים?
לפיכך נוכל להתאים את האבחנות והמשך הטיפול לדוגמא דגימת צואה תחת מיקרוסקופ יכולה לספק לנו תשובות האם מדובר בחיידקים, המצאות טפילים ואפילו דימום.
במידת הצורך יש גם לעשות בדיקת דם או הדמייה כדי לברר האם יש פגיעה באחד מהאיברים במערכת העיכול.
לפעמים תופעות של הקאות ושלשולים יכולות לחלוף ללא התערבות רפואית מצידינו וע"י צום תחת פיקוח של 24 שעות ממזון או שינוי תזונתי ניתן לפתור את התופעה.
דגשים:
-
שימרו על כלביכם ממזון שלא מיועד לו, כפי שאנחנו ממליצים תמיד התזונה האידיאלית היא מזון יבש ומים טריים.
-
לא לתת תרופות לתחלואת מעיים ללא פיקוח וטרינרי
-
לא להיות שאננים- צואה שחורה מעידה על דימום ממערכת העיכול!
-
חוסר תאבון תשישות ואפאטיות אינן דבר שסובל דיחוי, בפרט אצל גורים לא מחוסנים
אלרגיה
אלרגיה היא תגובה של המערכת החיסונית כאשר היא באה במגע עם חומר אלרגני- חומר המעורר תגובה אלרגית, בדרך כלל חלבונים שעוברים אחוז מסוים בגוף המערכת החיסונית מגיבה בשרשרת של שחרור חומרים, בין היתר "היסטמינים" –בסופו של דבר יגרמו לתגובה אלרגית.
אצלנו בני האדם התגובה באה בעיקר באזור מערכת הנשימה העליונה-עיטושים, גירודים ובמקרים קיצוניים יותר אסטמה. אצל בעלי החיים הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בגירודים במקומות שונים בגוף.
בדרך כלל בעל החיים יגיע למרפאה בטענה של קרחות גירודים ופצעים. במקרים קיצוניים נפיחות חזקה באזור הפנים.
במעברי העונות האלרגיות מופיעות ביתר שאת כיוון שמעבר לדברים הרגילים שמגרים את המערכת החיסונית נוספים צמחים, חרקים ואויר מזוהם.
כאשר בעל חיים מגיע למרפאה עם תגובה אלרגית ראשית נחקור כיצד האלרגיה הופיעה:
האם הוחלף מזון? האם מטופל לפרעושים? האם התופעה חוזרת על עצמה בעונה זו?
במידה ואכן הבעלים מאשרים של החשד ננסה תחילה להרחיק את בעל החיים מהגורם האלרגני בשילוב עם מזון מיוחד וטיפול נגד פרעושים.
ישנם דברים שקשה למנוע כמו אלרגיה לקרדית האבק, אבקנים, צמחים בסביבה מה שמקשה להרחיק את בעל החיים מהחומר האלרגני ולהם הוא יהיה חשוף תמיד ובלתי נמנע לנתק מגע איתם.
תהליך האבחון ידרוש לעיתים בדיקות נוספות כמו מגרדי עור, בדיקות דם .
האלרגנים הנפוצים ביותר הם לסוגי מזונות שונים, צמחים וטפילים.
במקרים בהם לא ניתן להרחיק את בעל החיים מהאלרגן וידוע מה הוא סוג האלרגן (כמו שהזכרנו בקרדית אבק הבית) המעבדה מספקת תרכיבי חיסונים שמכילים את אותם האלרגנים בכמות מזערית שתאפשר למערכת החיסון להתגבר באופן הדרגתי על האלרגיה, הטיפול כולל מספר זריקות בהפרש של זמן זו מזו.
טיפול תרופתי
הטיפול בתרופתי ה"קלאסי" מבוסס על תלות התגובה החיסונית-אנו משתמשים בסטרואידים שיש להם את התכונה של החלשת המערכת החיסונית, מובן שמדובר בתרופה לא קלה והשימוש בה חייב להיות מפוקח. לצערנו, התרופת האנטי-היסטמיניות שאנו בני האדם נוטלים אינה אפקטיבית לבעלי החיים.
הטיפול באלרגיה מלבד האבחון מתבצע בדרכים שונות בהתאם למצב בעל החיים וחומרת המצב.
מזון
בכ-25% מהמקרים שינוי תזונתי נכון פותר את הבעיה.
בשוק קיימים מספר מזונות היפואלרגנים שמרכיביהם נבדקו ואינם מגרים את המערכת החיסונית. זהו מצב אידאל שכן אין צורך בתרופות והטרדת הכלב בבדיקות שונות.
החיסרון נובע ממחיר המזון שברוב המקרים יקר ולא ניתן לתת מזון נוסף במלבדו.
ההמלצה היא להאכיל את הכלב במזון זה במשך כ-3 חודשים, אם התסמינים נעלמים – נמצא הפתרון.
בדיקות אלרגיה
במקרים בהם אין הצלחה בטיפול הבסיסי (תרופתי או תזונתי) ניתן לעשות בדיקות אלרגיה (מומלץ מאוד) שמצביעות בבירור מה מפריע למערכת החיסונית. מדובר בבדיקת דם מיוחדת שנשלחת למעבדה בחו"ל.
סכרת
בתהליכי התאים בגוף, הפחמימות הופכות לסוכר שהוא מקור האנרגיה לכל התאים בגוף. מאזן הסוכר בגוף נשלט על ידי אינסולין שעוזר לכניסת הסוכר לתאים מזרם הדם. במקרים בהם לא מופרש הורמון האינסולין מהלבלב, הסוכר נשאר במחזור הדם והתאים לא מקבלים סוכר. שכמות הסוכר בדם עולה היא מופרשת עם מים דרך השתן מה שגורם לעליית נפח השתן והשתנה תכופה ובשל כך נזהה גם שתיה מרובה של מים.
הסימנים הנפוצים:
-
שתייה מרובה
-
השתנה מרובה
-
אכילה מרובה
-
איבוד משקל
סכרת בכלבים וחתולים נגרמת ברוב במקרים כתוצאה מפגיעה בלבלב, שמפיסק לייצר אינסולין. זה יכול להגרם כתוצאה מהשמנת יתר, צריכת פחמימות מוגזמת שגורמת לפגיעה בלבלב וירידה בכמות הייצור של האינסולין.מחלת הסכרת אינה קלה להתמודדות ודורשת טיפול עקבי למשך כל חיי המטופל. אצל כלבים נדרשות זריקות יומיומיות מתחת לעור אם כי לחתולים לפעמים דיאטה מאוזנת תוכל להביא להטבה במצב.
קיימים מספר מזונות מיוחדים לחולי סכרת שיש בהם אחוז גבוה של סיבים מה שעוזר לשמור על רמות סוכר מאוזנות, המזון צריך להיות דל פחממות ויש להקפיד על ארוחות קבועות שניתנות יחד עם זריקות האינסולין. יש להקפיד בנוסף על פעילות גופנית וטיולים ארוכים.
- איזון מצב הבעל חיים תלוי גם בבעלים, מידת המסירות לטיפול וההקפדה.